<h1>סמ"ק מצוריך סימן פ'</h1>
<h2>דף ב.</h2>
איתא בבראשית רבה [ע' א'] וידר יעקב נדר לאמור אמר ר' יצחק הבבלי מאן דנדר מצוה לקיימו מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן ושעה צרה היתה ולכך נדר יעקב וכן מצינו שישראל נדרו בשעת צרתן שנאמר [במדבר כ"א] וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם וגו' וגם מצינו בדוד מלך ישראל שנדר בעת צרה שנאמר [תהלים ס"ו] עולות מחים אעלה לך [עם] קטורת כו' והיינו היתר גדול על שאנו נודרים על החולה עכשיו משום דהוי שעת צרה ובספר תורה נמי שנודרים דליכא חולה אין לחוש דעכשיו שמא אנו בצרה ובלאו הכי נמי יש היתר שמא אם החזן חייב לו או עני אז יהיה הנדר חל מיד שנדר והוי הרי זו, עד כאן לשון התו' בריש פ"ק דחולין (דף ב'). המתברך בב"ה בשביל נדר אינו מתחייב עד שיתבענו הגבאים ואם תבעו ומונע ממנו מעות או משכון עובר לאלתר, עכ"ל מרדכי (פ"ק דב"ב).
<h2>דף ד:</h2>
פסק רב האי גאון מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפילין או בתפילה צריך לו לקיים שבועתו ואינם יכולים להתיר לו [אפילו לדבר מצוה] — הגה"ה מי' בתוס' פסקו דלדבר מצוה מתירין לו אף על דעת רבים ושלא לדבר מצוה נמי מתירין רק שלא יהא על דעת רבים עכ"ה — וכתב שאם נדר אדם לגרש אשתו יגרשינה ואחר כך יחזור וישאנה שכבר עברו ימים רבים שלא למדו מסכת נדרים בישיבה החמירו בשבועות ובנדרים, אמנם ר"ח פסק בספר חפץ שעשה שלדבר מצוה יש לו התרה שמה שרב היי פוסק שאם נדר לגרש אשתו שיגרשנה ואחר כך ישאנה שהוא רוצה לומר דווקא באשת ישראל שיכול לעשות בטחון להחזירה [אבל באשת כהן שאינו יכול להחזירה] שמא לשם היה מודה שיש לו התרה, זה חבירנו ה"ר שמשון שנדר על דעת מהר"ם נ"ע ועל דעת מהר"ף נ"ע ועל דעתי שלא לעשות שום קיום והבטחה לחמיו ולזוגתו שלא לבגוד בה על מנת שלא יוכלו להתירו אלא אם כן נתיר שלשתינו יחד ואם יתחרט חלקי אני מתיר לו ומדעתי הוא שכל מי שרוצה להתירו יתיר לו נדרו ושבועתו ובלא דעתינו איפשר להתיר לו לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כי חקרתי כי בע"א אי איפשר להיות שלום ביניהם ואחר שהשלום תלוי לו בכך דבר פשוט הוא דלדבר מצוה הוא ויש הפרה כההוא עובדא (גיטין ל') דההוא מקרי דדרדקי אודרי רב אחא אדעתא דרבינא ואהדריה דלא אשכח דדייק כוותיה ואע"ג דאמר על מנת שלא יוכל אדם להתיר אלא מדעת שלשתינו להאי מילתא מהניא חרטה ואם מתחרט מאותו תנאי יתירו לו אותו תנאי ויתירו לו אחרים דאטו הנודר על מנת שאין לו התרה וכי אין לו התרה ואם כן בפרק השולח (גיטין ל"ה) דקאמר ליה ואדרינה ליה וכו' [ופרכינן] ונימא דאדרינא ליה על מנת שלא יהא לו התרה אלא על כרחך אפילו כהאי גוונא יש לה התרה וכמו שנ(ו)דרים יש להם התרה כך לתנאי יש התרה. ואומר מהר"ם נ"ע אדם שקבל עליו חרם או שבועה או נדר סתם שלא היה לו זמן הם קיימים לעולם עליו אם לא יתירו דבנזירות דווקא אמר סתם נזירות ל' יום אבל בנדרים ושבועות וחרמים אם בסתם נעשין לא אמרינן שלא חלו כי אם ל' יום, יהיו קיימים לעולם — הגה"ה. וראייה מפ"ק דנדרים (דף ד') דאמר נזירות אית להו קיצותא נדרים לית להו קיצותא ומוכח לה שם האי דאמרינן נדרים לית להו קיצותא לחומרא קאמרי כלומר דמסתמא הוו לעולם וסתם נזירות הוי ל' יום, עכ"ה — לשון תשב"ץ (הלכות נדרים תי"א, תי"ב).
<h2>דף ה.</h2>
בפרק ד' אין בין המודר גרסינן (דף ל"ח) המדיר [את] בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהנאת אביו הרי האב מותר למלאות חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כונתו אלא להנאה גדולה ודברים אילו לגבי הבן אינם חשובים. הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחד והוא שומע הענין שירצה להשמיעו, לשון ספר הגדול.
<h2>דף ח.</h2>
והנשבע ללמוד פרק אחד שבועה היא זו דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמעא), ומצוה לקיימה שנא' (תהלים קי"ט) נשבעתי ואקיימה צ"ע בתלמוד משמע בנדרים בדיבורא בעלמא. א)0(ואם עבר חייב משום שבועת ביטוי, לשון ספר מצוות קטן).
<h2>דף ח:</h2>
ומי שנדר או נשבע וניחםא) יבא לפני חכם או ג' הדיוטות במקום שאין חכם מתירין לוב). א)0פי' מי שנתחרט על שבועתו ונהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כך, לס"ג. ב)0ואין אדם רשאי להתיר נדר או שבועה במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמקום שיש רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו, זה שנשבע דין הוא שיבא לפני חכם להתיר לו בין איש בין אשה אבל אין עושה שליח לשאול על נדרו, והבעל יעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלושה מקובצים, ע"כ לשון ספר מצוות גדול.
<h2>דף ט.</h2>
איתא בבראשית רבה [ע' א'] וידר יעקב נדר לאמור אמר ר' יצחק הבבלי מאן דנדר מצוה לקיימו מהו לאמר לאמר לדורות כדי שיהיו נודרים בעת צרתן ושעה צרה היתה ולכך נדר יעקב וכן מצינו שישראל נדרו בשעת צרתן שנאמר [במדבר כ"א] וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתון תתן את העם וגו' וגם מצינו בדוד מלך ישראל שנדר בעת צרה שנאמר [תהלים ס"ו] עולות מחים אעלה לך [עם] קטורת כו' והיינו היתר גדול על שאנו נודרים על החולה עכשיו משום דהוי שעת צרה ובספר תורה נמי שנודרים דליכא חולה אין לחוש דעכשיו שמא אנו בצרה ובלאו הכי נמי יש היתר שמא אם החזן חייב לו או עני אז יהיה הנדר חל מיד שנדר והוי הרי זו, עד כאן לשון התו' בריש פ"ק דחולין (דף ב'). המתברך בב"ה בשביל נדר אינו מתחייב עד שיתבענו הגבאים ואם תבעו ומונע ממנו מעות או משכון עובר לאלתר, עכ"ל מרדכי (פ"ק דב"ב).
<h2>דף יג:</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף יד:</h2>
והנשבע בשמים או בנביאים או בכתובים אין זו שבועהא), ומתירים לו שלא ינהג קלות ראש בשבועות. וכן אם נשבע בתורה ובמה שכתוב בה, הרי זו שבועה. ואם אמר סתם לת"ח אין צריך התרהב), ולעם הארץ צריך התרה, ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועה. [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע אם אחזן בידו או אפילו מונחים לפניו ואמר במה שכתוב בהן אפילו אינו רק חכמה חיצונית או אלף בי"ת הוי שבועה. ב) ש"ע כתב כן בנדר אבל הנשבע בתורה בכל עניין צריך התרה.
והנשבע בשמים או בנביאים או בכתובים אין זה שבועה ומתירין לו שלא ינהג קלות ראש בשבועות, והנשבע [בתורה] וכן הנודר בתורה אם אמר בתורה ובכל מה שכתוב בה הרי זה שבועה ואם אמר סתם [קמא] לת"ח אין צריך התרה ולעם הארץ צריך התרה ואם נטלה בידו הרי זה נדר ושבועהא). א)0ואומר מי שנשבע בשולחן או בשום דבר אין זו שבועה כי אפילו מי שנשבע על הספר ומשים ידו בתוכו אין זו שבועה כדאמרינן בנדרים (דף י"ד) הנודר בתורה לא אמר כלום והוא דמנח על גבי ארעא כלומר שאינו נוטל בידו הספר ואוקי חלוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ואין לפרסם הדבר, ואומר אדם שאומר ב' פעמים אוכל אוכל או לא אעשה לא אעשה או לא אוכל לא אוכל או אעשה אעשה שבועה היא וצריך לקיימה ומביא ראייה ממסכת נדרים (דף י') ומשבועות (דף ל"ו) האומר ב' פעמים הן הן או לאו לאו שבועה היא ודווקא שלא הפסיק אותו שום אדם בנתיים כמו [בראשית ח'] לא אוסיף לקלל לא אוסיף להכות אבל אמר לו אדם אכול והוא אומר לא אוכל לא אמר כלום ואין בכך כלום וכן לעניין עשיה, — הג' ומיהו נראה דהיינו דווקא שהזכיר שבועה קודם שאמר לו הן הן או לאו לאו דקרא נמי דומיא דהני הוא דכתיב [שם ט'] הנני מקי(י)ם את בריתי אתכם וכתיב בתריה לא יהיה עוד מבול על הארץ וברית שבועה היא עכ"ה — לשון התשב"ץ (ת"א, תי"א).
<h2>דף טו.</h2>
ואדם שנהג איסור בדבר אחד משום חומרא ויודע שהוא מותר ואינו ת"ח אלא מבני המדינה הוא אי אתה רשאי להתירו בפניו ואם נאנס מלקיים צריך שלושה הדיוטות להתירו כמו נדר אבל אם נהג איסור מחמת טעות מתירין אפילו בפניו במקום שנהגו, ובירושלמי דתרומות (פרק ה' ה"ג) כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, גרסינן בירושלמי בפרק קמא דחגיגה (הלכה ח') אמר ר' זירא בשם ר' שמואל אין מורין הלכה לא מהלכות לא מהגדות אלא מתלמוד, לשון תשב"ץ (סי' שצ"ט).
<h2>דף טז.</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
<h2>דף כ.</h2>
שלא לעבור על שבועת בטוי שנאמר (במדבר ל') לא יחל דברו, וה"ה על הנדר ואמרו חכמים אם גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין בלבד. ואם הנשבע ת"ח מותר. ואם הוא עם הארץא) צריך שאלה לחכם הנשבע וחזר בו, תוך כדי דבור מותרב). [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע התיר ולא חילק. ב) ש"ע והוא שאומר החזרה בפיו.
שלא לעבור על שבועת ביטוי דכתיב (במדבר ל') לא יחל דברו, והוא הדין על הנדרא). ואמרו חכמים (שבועות כ"ו) אם גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין בלבד ואם הנשבע תלמיד חכם מותר ואם הוא עם הארץ צריך שאלה לחכםב). הנשבע והדר בו בתוך כדי דיבורג) מותרד). א)0מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או לא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר (ויקרא ה') לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא בשפתיו עניין שבועה וכן אם גמר בלבו לישבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו מותר וכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין עכ"ל ס"ג. ב)0(נדרים כ"ז) הרי שהדירוהו האנסים או המוכסין. הג' במוכס העומד מאיליו או מוכס שאין לו קצבה לס"ג — ואמרו תדור לנו שהבשר אסור לך אם יש עמך דבר שחייב מכס ואמר הרי הפת והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכול ואעפ"י שהוסיף על מה שבקשו ממנו וכל הנדרים האילו צריכין שיכוין לבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוים ואף על גב דסבירא לן דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונס שרי — הגה"ה הלכך אותם יהודים שמשביעים אותם משרים שלא לצאת מארצם יכולים לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשוב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מפרש בשפתיו בלחש כל שכן שטוב הוא יותר הוא זה, לשון מורינו רבינו יהודה ב"ר יצחק, לס"ג — ודווקא בעם הארץ מותר אונס אבל בתלמיד חכם אפילו בלא [אונס מותר] והטעם לפי שת"ח לא יקל בנדרים ובשבועות אבל ע"ה יקל ולכך לא התירו לו אלא אונס. עוד מסיק התם בית הלל אומרים אפילו לכתחילה יאמר לאנס או למוכס אם תרצה אעשה נדר או שבועה כדי שתאמין אותי אף על פי ששבועה חמורה מנדר וכיון שהוא באונס אין צריך התרה, ושמעתי על זה כשהפקידים או השרים משביעין ישראל לא יחשוב ישראל לבטל בלבו כל הנדר או השבועה אבל יחשוב בלבו לאסור הדבר עליו יום או שעה, עכ"ל. ג)0והוא כמו שלום עליך ר' תלמיד לרב, לס"ג. ד)0ונעקרה השבועה והוא שיפרש בפיו החזרה כמו השבועה, לס"ג.
<h2>דף כ:</h2>
ושומע קטנים שנשבעים יאמר להם שיעמדו בשבועות אם הוא דבר קל ואם הוא דבר חמור כגון ענוי נפש גוערין בהם ומתירין להן, ונדרי זירוזין מותרין ומיהו אף אותן ד' נדרים שהתירו חכמים אסור לעשותן לכתחילהא). א) הנודר בדברים שאין בהם ממש יאסרו אע"פ שאין הנדר חל עליהם אין מורין לו להקל הואיל ובדעתו שנדר חל ומתירין לו נדרו אע"פ שלא נאסר שלא ינהג קלות ראש בנדרים, לס"ג.
נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה, ונדרי שגגות כגון קונם ככר זו עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה ונדרי זירוזיןא) כגון מוכר חפץ שאמר [הקונה] קונם ככר זו עלי וכיוצא בו, שאיני מוסיף לך על השקל, והמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מסלע. נדרי הבאי דבר שאינו יכול להיו' כגון קונם ככר זה אם לא ראיתי גמל פורח באויר מותרין ושבוע' הבאי אסורין. [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע אין לך בנדרי זרוזין אלא מה שאמרו חכמים.
נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה, ונדרי שגגות כגון קונם ככר זה עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה, ונדרי זירוזין כגון מוכר חפץ שאומר הקונה קונם ככר זה עלי וכיוצא בו שאיני מוסיף לך על השקל והמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלעא), נדרי הבא(ת)י דבר שאינו יכול להיות כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר [מותרין]ב), ונדרי שגגות [ס"א הוואי] מותרים ושבועות שגגות אסורין [ס"א מותרין], ושבועות הבאי אסורין. א)0או כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, לס"ג. ב)0נדרי אונסין מותרין דאונס הוא נדרי שגגות מותרין דשוגג הוא נדרי זירוזין מותרים לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו אלא כדי לזרז חבירו ולא גמר בלבו שהדבר כך לא פחות ולא יותר, ומניין שאפילו ד' מיני נדרים אילו שהם מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהם על מנת לבטלם תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, בפ"ג דשבועות (דף כ"ו), תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבעא דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסי, ובפרק ד' דנדרים (דף כ"ה) קאמר היכי דמי נדרי שגגות מותרים כדרב כהנא ורב אסי, לס"ג.
<h2>דף כא.</h2>
ובנדרים הולכים אחר כונת עצמו ולא אחר הדיבור, כגון מסרהב בחבירו שיאכל עמו ומיאן ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני שותה ממך מותר ליכנס בביתו ולטעום טיפת צונןא), והמדיר חבירוב) אם לא יתן לו דבר אחד אפילו לא יתן לו אותו דבר יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקוםג). א)0שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה. מי שנשבע או נדר שישא [אשה] או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באשה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן המהוגנים לה וכן כל כיוצא בזה, לשון ספר מצוות הגדול. ב)0או שנשבע ואמר קונם שתבא ותטול לבניך כור חיטין, לס"ג. ג)0באותו מקום ובאותו זמן, לפיכך הנודר מן הענבים מותר ביין מן התמרים מותר (מן הדבש) [בדבש תמרים] מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אילו שם לווי יש להם וכן כל כיוצא כזה, לס"ג.
<h2>דף כא:</h2>
כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם מומחה ויאמר נשבעתי על כך וניחמתי ואילו הייתי יודע ניחמתי וגם אני מצטער בדבר הזה שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו הייתה דעתי כמו עתה בשעת שבועה לא הייתי נשבע והחכם או גדול השלושה אומר וכבר ניחמת והוא אומר הן ולשון התלמוד אומר (נדרים כ"א) כדו תהית או לבך עלך ואחר כך או' לו שרוי לך ג' פעמים או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אומר לו מופר לך או נעקר לך שבועתך לא אמר כלום שאין מיפיר אלא האב והבעל ודרשו מזה הדבר לעכב, הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה המאורסה (דף ע"ז) פוסק רב נחמן הלכה נשאלים מעומד יחידי ובלילה וגם נשאלים (לצורך שבת) בשבת.
ועיקר סדר התרה שמתחרט מן הנדר מעיקרוא), וגם פותחין ואומרים לו אילו באו בני אדם בשעת כעסך ופייסוך מי היית נודר או כיוצא בו אך אין פותחין בדבר איסור כלומר שאסור לנדור כגון כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב וכיוצא בו. ועומד אדם בראש השנה ואומר כל הנדרים שאדור בזאת השנה הרי הן בטלין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר או אפילו זכור בשעת הנדר מן הבטול אך בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח ממה התנהב), ואם אמר על דעת הראשון אני עושה נדרו מבוטל ואם לא אמר אין נדרו מבוטל דאביי ורבא לא פליגי בהאג). א)0פירוש שהיה חפץ שלא נדר זה מעולם אבל אם היה חפץ בנדר עד עכשיו אך מכאן ולהבא מתחרט אין זו חרטה מועלת להתיר כדמוכח בנדרים בעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה, על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים אומר שמתחרט מעיקרו אף כי אינו מתחרט כי אם מכאן ולהבא אך על ידי פתח נכון להתיר שפותח ואומר (לא) [לו] אדעתי דהכי מי נדרת, עכ"ל ספר מצוות קטן. ב)0תוס' אם מאכילה ושתיה או מדברים אחרים, לס"ג. ג)0והוא הדין דיום הכפורים דהוי נמי כראש השנה ולכן נהגו לומר כל נדרי וכי מועיל בטול זה דווקא בנדרים שבינו לבין קונו דלא שייכי כי אם לעצמו אבל גבי נדר שנדר לחבירו אין מועיל בטול זה כלל, לשון ספר מצוות קטן. [יש אומרים שכל נדר אינו מועיל כל כך בטול אם לא אמר בפירוש כל נדרים שאני עתיד לדור בזאת השנה יהיו בטלים והטעם שאין לומר כו' מיום כפורים שעבר לפי שצריך ג' הדיוטות לכל הפחות להפר נדרים ועוד שצריך חרטה ועוד שליח צבור מי יבטלם הא אמרינן (נגעים פ"ב מ"ה, תוספתא פ"א ו') כל נדרים מיפר חוץ מנדרי עצמו ולכך נהגו לומר מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה ונדרנא להבא משמע, ואין לתמוה למה אומרים אותה ג' פעמים כיון שאינו מדבר מנדרים שעבר יש לומר לפרסומא ניסא, לשון ספר מצוות הגדול.
<h2>דף כב:</h2>
פסק רב האי גאון מי שנשבע בנטילת חפץ אפילו בתפילין או בתפילה צריך לו לקיים שבועתו ואינם יכולים להתיר לו [אפילו לדבר מצוה] — הגה"ה מי' בתוס' פסקו דלדבר מצוה מתירין לו אף על דעת רבים ושלא לדבר מצוה נמי מתירין רק שלא יהא על דעת רבים עכ"ה — וכתב שאם נדר אדם לגרש אשתו יגרשינה ואחר כך יחזור וישאנה שכבר עברו ימים רבים שלא למדו מסכת נדרים בישיבה החמירו בשבועות ובנדרים, אמנם ר"ח פסק בספר חפץ שעשה שלדבר מצוה יש לו התרה שמה שרב היי פוסק שאם נדר לגרש אשתו שיגרשנה ואחר כך ישאנה שהוא רוצה לומר דווקא באשת ישראל שיכול לעשות בטחון להחזירה [אבל באשת כהן שאינו יכול להחזירה] שמא לשם היה מודה שיש לו התרה, זה חבירנו ה"ר שמשון שנדר על דעת מהר"ם נ"ע ועל דעת מהר"ף נ"ע ועל דעתי שלא לעשות שום קיום והבטחה לחמיו ולזוגתו שלא לבגוד בה על מנת שלא יוכלו להתירו אלא אם כן נתיר שלשתינו יחד ואם יתחרט חלקי אני מתיר לו ומדעתי הוא שכל מי שרוצה להתירו יתיר לו נדרו ושבועתו ובלא דעתינו איפשר להתיר לו לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כי חקרתי כי בע"א אי איפשר להיות שלום ביניהם ואחר שהשלום תלוי לו בכך דבר פשוט הוא דלדבר מצוה הוא ויש הפרה כההוא עובדא (גיטין ל') דההוא מקרי דדרדקי אודרי רב אחא אדעתא דרבינא ואהדריה דלא אשכח דדייק כוותיה ואע"ג דאמר על מנת שלא יוכל אדם להתיר אלא מדעת שלשתינו להאי מילתא מהניא חרטה ואם מתחרט מאותו תנאי יתירו לו אותו תנאי ויתירו לו אחרים דאטו הנודר על מנת שאין לו התרה וכי אין לו התרה ואם כן בפרק השולח (גיטין ל"ה) דקאמר ליה ואדרינה ליה וכו' [ופרכינן] ונימא דאדרינא ליה על מנת שלא יהא לו התרה אלא על כרחך אפילו כהאי גוונא יש לה התרה וכמו שנ(ו)דרים יש להם התרה כך לתנאי יש התרה. ואומר מהר"ם נ"ע אדם שקבל עליו חרם או שבועה או נדר סתם שלא היה לו זמן הם קיימים לעולם עליו אם לא יתירו דבנזירות דווקא אמר סתם נזירות ל' יום אבל בנדרים ושבועות וחרמים אם בסתם נעשין לא אמרינן שלא חלו כי אם ל' יום, יהיו קיימים לעולם — הגה"ה. וראייה מפ"ק דנדרים (דף ד') דאמר נזירות אית להו קיצותא נדרים לית להו קיצותא ומוכח לה שם האי דאמרינן נדרים לית להו קיצותא לחומרא קאמרי כלומר דמסתמא הוו לעולם וסתם נזירות הוי ל' יום, עכ"ה — לשון תשב"ץ (הלכות נדרים תי"א, תי"ב).
<h2>דף כג.</h2>
אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל [ולא] (ו)ניחם (לו) על שבועתו אין פותחין לו בדבר הזה אפילו הוא אמר עצמו אם הייתי [יודע] כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה סופר אבל אם ניחם הוא בעצמו מפני הנולד מתירין לו וכן כיוצא כזה ודווקא בנולד שאינו (מינו) [מצוי] ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בפרק (נזיר) [ד' נדרים] דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה בעניין הנולד וה"ר אליעזר ממיץ דאין פותחין בנולד זה כשאינו מתחרט אלא מן הנולד [ואילך] אבל אם מתחרט מעיקרו אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה ובטל הנדר.
ראובן שהשביע לשמעון ואומר אמן או קבל השבועה וניחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אינו מתירין לו אלא בפני (שמעון) [ראובן] שהשביעו כדגרסינן פרק ר' אליעזר בנדרים (דף ס"ה) במדין נדרת במדין לך והתיר נדריך ואומר ר"י כי דווקא לכתחילה צריך לפניו אבל לא דיעבד כדמוכח פרק השולח (גיטין ל"ה) וגם ראייה מצדקיהו שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיהו ממסגר על ידי כך אבל אדם אחר אפילו לכתחילה לא כדמוכח בפרק אילו נאמרין (סוטה ל"ו) דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל על שבועתיך שהשביעך אביך ובירושלמי יש (פרק השותפין נדרים ל"ט) שיודיע לו (שיתירו) [שהתירוהו] מפני החשד. בספר העתים כתב רב יהודאי גאון מעשה באדם אחד שהדיר אשתו מעלות ברגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר' יוסי וא"ל אילו היית יודע שעברה על דעתך ועולה כלום הנדרת א"ל לא והתירו ר' יוסי מזה יש ללמוד שאין צריך פתח חרטה כי אם דבר קטן כמו כדו תהית כלומר מתחרט אתה או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בשעת שבועה כמו עתה כלום נשבעת.
<h2>דף כג:</h2>
ועיקר סדר התרה שמתחרט מן הנדר מעיקרוא), וגם פותחין ואומרים לו אילו באו בני אדם בשעת כעסך ופייסוך מי היית נודר או כיוצא בו אך אין פותחין בדבר איסור כלומר שאסור לנדור כגון כל הבוטה ראוי לדוקרו בחרב וכיוצא בו. ועומד אדם בראש השנה ואומר כל הנדרים שאדור בזאת השנה הרי הן בטלין ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר או אפילו זכור בשעת הנדר מן הבטול אך בשעת הבטול התנה ובשעת הנדר שכח ממה התנהב), ואם אמר על דעת הראשון אני עושה נדרו מבוטל ואם לא אמר אין נדרו מבוטל דאביי ורבא לא פליגי בהאג). א)0פירוש שהיה חפץ שלא נדר זה מעולם אבל אם היה חפץ בנדר עד עכשיו אך מכאן ולהבא מתחרט אין זו חרטה מועלת להתיר כדמוכח בנדרים בעובדא דרב נחמן ורב אדא בר אהבה, על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה שאין הכל בקיאין בחרטה זו וגם פעמים אומר שמתחרט מעיקרו אף כי אינו מתחרט כי אם מכאן ולהבא אך על ידי פתח נכון להתיר שפותח ואומר (לא) [לו] אדעתי דהכי מי נדרת, עכ"ל ספר מצוות קטן. ב)0תוס' אם מאכילה ושתיה או מדברים אחרים, לס"ג. ג)0והוא הדין דיום הכפורים דהוי נמי כראש השנה ולכן נהגו לומר כל נדרי וכי מועיל בטול זה דווקא בנדרים שבינו לבין קונו דלא שייכי כי אם לעצמו אבל גבי נדר שנדר לחבירו אין מועיל בטול זה כלל, לשון ספר מצוות קטן. [יש אומרים שכל נדר אינו מועיל כל כך בטול אם לא אמר בפירוש כל נדרים שאני עתיד לדור בזאת השנה יהיו בטלים והטעם שאין לומר כו' מיום כפורים שעבר לפי שצריך ג' הדיוטות לכל הפחות להפר נדרים ועוד שצריך חרטה ועוד שליח צבור מי יבטלם הא אמרינן (נגעים פ"ב מ"ה, תוספתא פ"א ו') כל נדרים מיפר חוץ מנדרי עצמו ולכך נהגו לומר מיום כפורים זה עד יום כפורים הבא עלינו לטובה ונדרנא להבא משמע, ואין לתמוה למה אומרים אותה ג' פעמים כיון שאינו מדבר מנדרים שעבר יש לומר לפרסומא ניסא, לשון ספר מצוות הגדול.
<h2>דף כה:</h2>
נדרי אונסין כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה, ונדרי שגגות כגון קונם ככר זה עלי אם אכלתי ושתיתי היום והוא אכל ושתה ובשעת הנדר שכח שאכל ושתה, ונדרי זירוזין כגון מוכר חפץ שאומר הקונה קונם ככר זה עלי וכיוצא בו שאיני מוסיף לך על השקל והמוכר אמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלעא), נדרי הבא(ת)י דבר שאינו יכול להיות כגון קונם ככר זה עלי אם לא ראיתי גמל פורח באויר [מותרין]ב), ונדרי שגגות [ס"א הוואי] מותרים ושבועות שגגות אסורין [ס"א מותרין], ושבועות הבאי אסורין. א)0או כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו ונדר זה שלא יאכל מפני שאינו רוצה להטריח עליו, לס"ג. ב)0נדרי אונסין מותרין דאונס הוא נדרי שגגות מותרין דשוגג הוא נדרי זירוזין מותרים לפי שכל אחד מהם לא גמר בלבו אלא כדי לזרז חבירו ולא גמר בלבו שהדבר כך לא פחות ולא יותר, ומניין שאפילו ד' מיני נדרים אילו שהם מותרים שאסור לו לאדם להיות נודר בהם על מנת לבטלם תלמוד לומר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין, בפ"ג דשבועות (דף כ"ו), תנו רבנן לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כדרב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר משתבע דהכי אמר רב ומר משתבעא דהכי אמר רב ומסיק דשרי משום דליביה אנסי, ובפרק ד' דנדרים (דף כ"ה) קאמר היכי דמי נדרי שגגות מותרים כדרב כהנא ורב אסי, לס"ג.
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
אדם שנדר בקנס שלא לשחוק בקוביא ועבר צריך לפרוע הקנס, לשון התשב"ץ (סי' ת"ג). בשם ר"י מקורביל שהיה אוסר להתיר שבועה לאיש שנשבע מלשחוק בקוביא ואפילו עבר בכה דאם כן מצינו חוטא נשכר אלא יש לנדותו ולהבדילו עד שישים קנס ויקבל עליו שלא לישב עוד בין המשחקים, עכ"ל. פי' התו' דלא שייך למימר נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא בנדר שהותר ממילא על ידי שוגג וטעות אבל בנדר שהותר מקצתו על ידי פתח וחרטה לא, והשתא ניחא די"ח דבר שגזרו חכמים בבת אחת ואחר כך התירו הפת והשמן לא הותרו כולן, וכן חרמות ושבועות אם התירו הקהל מקצת לא הותרו כולן, עכ"ל. ירושלמי דנדרים, [פ"ה ה"ד] ההוא דאתא לקמי' דר' יהושע בן לוי להתיר נדרו אמר ליה נדרנא דלא קמרוחנא אמר ליה מי נדר כה"ג אמר ליה משחק בקוביא קאמינא אמר ברוך שבחר בדברי חכמים שאומרים צריך לפרט הנדר ומעתה לא אתיר לך. מכאן ראייה שאין להתיר נדר של שחוק. ואומר מי שנדר שלא ישחוק שום שחוק עבור מעות לא יטיל גורלות ולא אחר בשבילו כדאמרינן בשבת (דף קמ"ט) אין מטילין חלשים בשבת משום קוביא ונראה דדווקא מנה גדולה כנגד מנה קטנה כדאיתא בפרק השואל (דף קמ"ט), לשון התשב"ץ (סי' ת"ב, ת"ד).
וכל מי שנדר או נשבע מפני דבר אחד שהיה סבור שהוא ונמצא שאינו מותר בוא), והנודר מכמה דברים ונמצא שאחד מהם נדרו בטעות ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר בלשון הזה אלא הייתי נודר בלשון אחר לאסור דברים האחרים הותרו כל הדברים, ואם אמר הייתי אומר בלשון הראשון אך הייתי אומר חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסוריןב). א)0כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאינו נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו מת הכלב או עשה האב תשובה הרי זה מותר שזה כמי שנדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנס לבית זה אלא אם כן נסתלק ההזיק וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ב)0כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלים פירותיו ואמר הרי הם עליכם קרבן וכשהגיע אליהם הרי הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים, וכן האומר יין עלי קרבן מפני שהיין רע לבני מעיים אמרו לו והלא הישן יפה לבני מעיים אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורין עלי חוץ מן הישן הרי זה מותר בישן לבד וכן כל כיוצא בזה, הנודר או נשבע שלא ישא [אשה] פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה שאין אשתי נהנית לי שגנבה כיס ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שנדר טעות הוא והוא בכלל נדרי שגגות ומותרים ולא [עוד] אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאינים שלו ואומר להם הרי הם עליכם קרבן כיון שהביט עליהם וראה שהם אביו או אחיו הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא כזה, לשון ספר מצוות הגדול.
<h2>דף כז:</h2>
שלא לעבור על שבועת ביטוי דכתיב (במדבר ל') לא יחל דברו, והוא הדין על הנדרא). ואמרו חכמים (שבועות כ"ו) אם גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת סתם אינו אסור אלא בפת חיטין בלבד ואם הנשבע תלמיד חכם מותר ואם הוא עם הארץ צריך שאלה לחכםב). הנשבע והדר בו בתוך כדי דיבורג) מותרד). א)0מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום או לא ישתה היום ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו הרי זה מותר שנאמר (ויקרא ה') לבטא בשפתים אין הנשבע חייב עד שיוציא בשפתיו עניין שבועה וכן אם גמר בלבו לישבע וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בלבו מותר וכל מיני שבועות צריך שיהא פיו ולבו שוין עכ"ל ס"ג. ב)0(נדרים כ"ז) הרי שהדירוהו האנסים או המוכסין. הג' במוכס העומד מאיליו או מוכס שאין לו קצבה לס"ג — ואמרו תדור לנו שהבשר אסור לך אם יש עמך דבר שחייב מכס ואמר הרי הפת והיין אסורין עלי הרי זה מותר בכול ואעפ"י שהוסיף על מה שבקשו ממנו וכל הנדרים האילו צריכין שיכוין לבו לדבר המותר כגון שישים בלבו שיהיו אסורין עליו אותו היום בלבד או אותה שעה וכיוצא בזה וסומך על דברים שבלבו הואיל והוא אנוס ואינו יכול להוציא בשפתיו ונמצא בשעה שידור להם אין פיו ולבו שוים ואף על גב דסבירא לן דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונס שרי — הגה"ה הלכך אותם יהודים שמשביעים אותם משרים שלא לצאת מארצם יכולים לישבע סתם שלא יצאו ובלבם יחשבו היום ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול לחשוב בלבו שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך ואם מפרש בשפתיו בלחש כל שכן שטוב הוא יותר הוא זה, לשון מורינו רבינו יהודה ב"ר יצחק, לס"ג — ודווקא בעם הארץ מותר אונס אבל בתלמיד חכם אפילו בלא [אונס מותר] והטעם לפי שת"ח לא יקל בנדרים ובשבועות אבל ע"ה יקל ולכך לא התירו לו אלא אונס. עוד מסיק התם בית הלל אומרים אפילו לכתחילה יאמר לאנס או למוכס אם תרצה אעשה נדר או שבועה כדי שתאמין אותי אף על פי ששבועה חמורה מנדר וכיון שהוא באונס אין צריך התרה, ושמעתי על זה כשהפקידים או השרים משביעין ישראל לא יחשוב ישראל לבטל בלבו כל הנדר או השבועה אבל יחשוב בלבו לאסור הדבר עליו יום או שעה, עכ"ל. ג)0והוא כמו שלום עליך ר' תלמיד לרב, לס"ג. ד)0ונעקרה השבועה והוא שיפרש בפיו החזרה כמו השבועה, לס"ג.
<h2>דף לג.</h2>
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע (לו) חובו ואפילו חוב שעל המשכון, וללמדו תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא, ואם היה למודר מרחץ או בית [הבד] להשכיר לאחרים ואין לו בה תפיסת יד מותר ואם יש לו בה תפיסת יד אסורא), ואם נתן לאחד סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור ולא עוד אפילו אמר ויבא סתם סעודה מוכח שאין זה מתנהב). א)0כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו ואפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובית הבד עקל אחד אסור לראובן ליכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום מותר ואין נקרא ביתו שהשאילו או השכירו, וכן השיב ר"ת שמעשה בא לפניו בבית הנשאל ואסרו המשאיל והורה רבינו תם שאינו יכול לאוסרו דהוי כמו שכירות, לס"ג. ב)0פירוש אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל הרי זה אסור, לס"ג.
ושנים שהיו מודרים הנאה זה לזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלים שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש, ואם היו שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורים ואם אין בה דין חלוקה מותרים. ואסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפים נכנס בחצרם שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנסא). [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע ודוקא אם נכנס לצורך השותף.
ושנים שהיו מודרים הנאה זה מזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלין שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש צ"ע בנדרים ובס"גא). ואם היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין ב), ואסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגוליםג), ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפין נכנס לחצירו שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנס. א)0שאם יטול שכר לעצמו נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה ומותרים בדברים שהן בשותפות של כל ישראל כגון הר הבית והעזרה והבאר שבאמצע הדרך לפי שכל אילו הדברים הם לכל ישראל ואסורין בדברים שהן בשותפות כל העיר כגון הרחבה בעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שבתוכה ספר תורה והספרים כיצד יעשו ויהא מותרין בדברים אילו כל אחד אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לשאר עם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונותנו במתנה, לס"ג. ב)0פי' כל אחד נכנס לביתו לחצר ואומר לתוך שלי אני נכנס, לס"ג. ג)0פי' בחצר זו בין כך ובין כך, שנים שהיו שותפין ונדר אחד מהן שלא יהנה בו השיני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר הוא שלא יהנה (לו) [הוא בחלק] השיני הרי זו מותר ליכנס לביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול ליכנס בחצר כמו שבארנו, לס"ג.
<h2>דף לח:</h2>
בפרק ד' אין בין המודר גרסינן (דף ל"ח) המדיר [את] בנו מפני שאינו עוסק בתורה ונאסר בהנאת אביו הרי האב מותר למלאות חבית של מים ולהדליק לו את הנר ולצלות לו דג קטן שאין כונתו אלא להנאה גדולה ודברים אילו לגבי הבן אינם חשובים. הורו הגאונים שמי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו הרי זה מותר לכתוב לו בכתב ולדבר עם אחד והוא שומע הענין שירצה להשמיעו, לשון ספר הגדול.
<h2>דף מג.</h2>
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל ילך אצל חנוני הרגיל [אצלו] ויאמר איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו והחנוני נותן לזה ונוטל מזה ואם היו מהלכין בדרך ויש אחר עמהם נותן לאחר [ל]שם מתנה ואם אין שם אחר מניח על גבי הסלע ואומר הריני מפקיר לכל מי שירצהא). א)0ההפקר אע"פ שאינו נדר הרי הוא [כ]נדר שאינו יכול לחזור ומה הוא הפקר הוא שיאמר אדם נכסים אילו הפקר לכול בין במקרקעות בין במטלטלין, וכיצד דין ההפקר כל קודם בו [ו]זכה בו קנה לעצמו ונעשה שלו ואפילו זה שהפקיר דינוהו כדין כל אדם אם קדם וזכה בו קנהו, שנינו במסכת פאה (פ"ו מ"א) שבית הלל אומרים המפקיר לענים אבל לא לעשירים אינו הפקר עד שיפקיר לכל כשמיטה, דין תורה אפילו הפקיר בפני אחד הרי זה הפקר אבל מדברי סופרים אינו הפקר עד שיפקירנו כדי שיהא אחד זוכה אם רוצה והשנים עדים, המפקיר שדיהו ולא זכה בה אדם כל שלושה ימים יכול לחזור בו לאחר שלושה ימים אינו יכול לחזור בו אלא אם קדם וזכה בו הרי הוא כזוכה מן ההפקר בין הוא בין אחר, עד כאן לשון ספר מצוות גדול.
<h2>דף מו.</h2>
ושנים שהיו מודרים הנאה זה לזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלים שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש, ואם היו שותפים בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורים ואם אין בה דין חלוקה מותרים. ואסורים להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגולין. ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפים נכנס בחצרם שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנסא). [סמ"ק סימן פ"א]. א) ש"ע ודוקא אם נכנס לצורך השותף.
ושנים שהיו מודרים הנאה זה מזה מחזירין זה לזה אבידה ובמקום שנוטלין שכר יחזיר שכר השבת אבידה להקדש צ"ע בנדרים ובס"גא). ואם היו שותפין בחצר אם יש בה דין חלוקה אסורין ואם אין בה דין חלוקה מותרין ב), ואסורין להעמיד ריחים ותנור ולגדל תרנגוליםג), ואם היה אחד מן השוק מודר הנאה מאחד מן השותפין נכנס לחצירו שיכול לומר בחלק המותר לי אני נכנס. א)0שאם יטול שכר לעצמו נמצא נהנה ואם לא יטול נמצא מהנה ומותרים בדברים שהן בשותפות של כל ישראל כגון הר הבית והעזרה והבאר שבאמצע הדרך לפי שכל אילו הדברים הם לכל ישראל ואסורין בדברים שהן בשותפות כל העיר כגון הרחבה בעיר והמרחץ ובית הכנסת והתיבה שבתוכה ספר תורה והספרים כיצד יעשו ויהא מותרין בדברים אילו כל אחד אחד מהם כותב חלקו לנשיא או לשאר עם ומזכה לו בחלקו על ידי אחר ונמצא כל אחד מהם כשיכנס אינו נכנס לרשות חבירו אלא לרשות אחרים שהרי כל אחד מהם נסתלק מחלקו במקום זה ונותנו במתנה, לס"ג. ב)0פי' כל אחד נכנס לביתו לחצר ואומר לתוך שלי אני נכנס, לס"ג. ג)0פי' בחצר זו בין כך ובין כך, שנים שהיו שותפין ונדר אחד מהן שלא יהנה בו השיני כופין את הנודר למכור חלקו, נדר הוא שלא יהנה (לו) [הוא בחלק] השיני הרי זו מותר ליכנס לביתו מפני שברשותו הוא נכנס אבל אינו יכול ליכנס בחצר כמו שבארנו, לס"ג.
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע (לו) חובו ואפילו חוב שעל המשכון, וללמדו תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא, ואם היה למודר מרחץ או בית [הבד] להשכיר לאחרים ואין לו בה תפיסת יד מותר ואם יש לו בה תפיסת יד אסורא), ואם נתן לאחד סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור ולא עוד אפילו אמר ויבא סתם סעודה מוכח שאין זה מתנהב). א)0כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו ואפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובית הבד עקל אחד אסור לראובן ליכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום מותר ואין נקרא ביתו שהשאילו או השכירו, וכן השיב ר"ת שמעשה בא לפניו בבית הנשאל ואסרו המשאיל והורה רבינו תם שאינו יכול לאוסרו דהוי כמו שכירות, לס"ג. ב)0פירוש אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל הרי זה אסור, לס"ג.
<h2>דף מז.</h2>
האומר קונם כל פירות שבעולם עלי אומר רבינו תם שבזה עניין אין נדר חל הואיל ואי אפשר שלא יעבור. גרסינן בנדרים פרק השותפין (דף מ"ז) בעי רמי בר חמא קונם פירות האילו על פלוני מהו בחילופיהן — פי' רבי' שהחליפן המודר עצמו שואל אבל אם החליפן אדם אחר או אפילו המדיר מותר למודר כמו שמצינו בחליפי חמץ שמותרים לאותם שהחליפו בפ"ק דחולין (דף ד') — ומסיק תא שמע המקדש בערלה וכו' ודחי דלמא לכתחילה הוא דלא אבל הא דאי עבד עבד.
<h2>דף מח.</h2>
והמודר הנאה מחבירו מותר לפרוע (לו) חובו ואפילו חוב שעל המשכון, וללמדו תלמוד אבל לא מקרא אבל לבנו אפילו מקרא, ואם היה למודר מרחץ או בית [הבד] להשכיר לאחרים ואין לו בה תפיסת יד מותר ואם יש לו בה תפיסת יד אסורא), ואם נתן לאחד סעודה ואמר אינה לפניך אלא כדי שיבא פלוני המודר ממני ויאכל אסור ולא עוד אפילו אמר ויבא סתם סעודה מוכח שאין זה מתנהב). א)0כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו ואפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובית הבד עקל אחד אסור לראובן ליכנס לאותו מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום מותר ואין נקרא ביתו שהשאילו או השכירו, וכן השיב ר"ת שמעשה בא לפניו בבית הנשאל ואסרו המשאיל והורה רבינו תם שאינו יכול לאוסרו דהוי כמו שכירות, לס"ג. ב)0פירוש אפילו נתן לו סתם וחזר ואמר רצונך שיבא פלוני ויאכל עמנו הוכיח סופו על תחילתו שלא נתן לו אלא על מנת שיבא פלוני ויאכל הרי זה אסור, לס"ג.
<h2>דף מט.</h2>
ובנדרים הולכים אחר כונת עצמו ולא אחר הדיבור, כגון מסרהב בחבירו שיאכל עמו ומיאן ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני שותה ממך מותר ליכנס בביתו ולטעום טיפת צונןא), והמדיר חבירוב) אם לא יתן לו דבר אחד אפילו לא יתן לו אותו דבר יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקוםג). א)0שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה. מי שנשבע או נדר שישא [אשה] או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באשה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן המהוגנים לה וכן כל כיוצא בזה, לשון ספר מצוות הגדול. ב)0או שנשבע ואמר קונם שתבא ותטול לבניך כור חיטין, לס"ג. ג)0באותו מקום ובאותו זמן, לפיכך הנודר מן הענבים מותר ביין מן התמרים מותר (מן הדבש) [בדבש תמרים] מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אילו שם לווי יש להם וכן כל כיוצא כזה, לס"ג.
<h2>דף נב.</h2>
והנודר שלא יאכל בשר ולא ישתה יין מותר בתבשיל של בשר [או] שיש בו ייןא), אבל אם אמר [בשר זה או] יין זה אסור עלי ונתערב במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. א)0ואינו אסור אלא באכילת בשר בפני עצמו או לשתות יין בפני עצמו, לשון ס"ג.
<h2>דף נב:</h2>
ובנדרים הולכים אחר כונת עצמו ולא אחר הדיבור, כגון מסרהב בחבירו שיאכל עמו ומיאן ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני שותה ממך מותר ליכנס בביתו ולטעום טיפת צונןא), והמדיר חבירוב) אם לא יתן לו דבר אחד אפילו לא יתן לו אותו דבר יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקוםג). א)0שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה. מי שנשבע או נדר שישא [אשה] או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באשה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן המהוגנים לה וכן כל כיוצא בזה, לשון ספר מצוות הגדול. ב)0או שנשבע ואמר קונם שתבא ותטול לבניך כור חיטין, לס"ג. ג)0באותו מקום ובאותו זמן, לפיכך הנודר מן הענבים מותר ביין מן התמרים מותר (מן הדבש) [בדבש תמרים] מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אילו שם לווי יש להם וכן כל כיוצא כזה, לס"ג.
<h2>דף ס.</h2>
והנודר שלא יאכל יום זה מותר לאכול משתחשך מן הדין מיהו צריך שאלה לחכם גזירה אטו יום אחדא), נדר יום אחד מעת לעת אסור יום סתמא (מותר) [אסור] מספיקא עד מעת לעת צ"ע בנדרים ובס"ג, וכן הדין משבת וחדש ושנה אך יום שבת כלשעבר ואסור וראש חדש וראש השנה כלהבא ומותרב). א)0פי' שמא ישבע פעם אחרת יום אחד ויאכל משתחשך והוא אסור כ"ד שעות שהוא יום אחד שלם (בשעת) [משעת] נדרו ואין כל אדם יודע הפרש דבר זה שבין זה לזה, לס"ג. ב)0פי' נדר שאינו טועם שבת זה הרי זה אסור (כשאר ימות) [בשאר ימי השבת וביום השבת] והרי הוא מותר מאחר השבת, שאינו טועם שבת אחת הרי זה אסור ז' ימים מעת לעת, אמר שבת סתם ולא פי' לא אחת ולא זו הרי ספק ואסור שבעת ימים מעת לעת, שאינו טועם חדש זה אסור בשאר החדש אבל בראש חדש יהיה מותר אע"פ שהיה חדש זה חסר, שאינו טועם חדש אחד אסור ל' יום גמורים מעת לעת נדר חדש סתם אסור ל' יום גמורים מספק, נדר שאינו אוכל בשר בשנה זו אפילו לא נשאר משנה זו אלא יום אחד אין אסור אלא אותו יום וביום ראש השנה מותר וראש השנה לנדרים הוא ראש חדש תשרי, שאינו אוכל שנה אחת הרי זה אסור שנה תמימה מיום ליום ואם נתעברה השנה הרי זה אסור בעיבורה, שאינו אוכל שנה סתם הרי זה אסור שנה מיום ליום מספק, האוסר עצמו בדבר עד הפסח או כל דבר שזמנו קבוע אינו אסור [אלא] עד שיגיע — הגה"ה פ"ה ומשנכנסה הליל הראשון מותר עכ"ל. נדר עד שיהיה הרי זה אסור עד שיצא — הג"ה פ"ה דכיון דאמרינן לישנא יתירא בעוד שיהא פסח קאמר לעי' עכ"ל — וכל שאין לו זמן קבוע כגון שאסר עצמו עד זמן הקציר או עד זמן הבציר [בין שנדר עד שיגיע] בין שנדר עד שיהיה אינו אסור אלא עד שיגיע — הגה"ה ואפילו אמר עד פני פ"ה דכיון דאין משך זמנו קבוע זה ממהר לכלות קיצו וקצירו וזה מאחר ולא נתכוין אלא לתחילתו משיתחילו העם לקצור, עכ"ל הגה"ה — כל שזמנו קבוע ואמר עד פני ר' יוסי אומר עד שיגיע — פ"ה לא מחי אינש נפשיה לספיקא ומשהגיע אין כאן פני פסח ואע"פ שבכל יום ויום פני הוא לחבירו מכל מקום לא אחית איניש נפשיה לספיקא שצריך לשאל איזהו וכי אמר פני קמא שהוא פני שבכולן עכ"ל.
<h2>דף סג:</h2>
ובנדרים הולכים אחר כונת עצמו ולא אחר הדיבור, כגון מסרהב בחבירו שיאכל עמו ומיאן ואמר קונם ביתך שאיני נכנס טיפת צונן שאיני שותה ממך מותר ליכנס בביתו ולטעום טיפת צונןא), והמדיר חבירוב) אם לא יתן לו דבר אחד אפילו לא יתן לו אותו דבר יכול להתיר שלא על פי חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי. כלל גדול בנדרים הלך אחר לשון בני אדם הדרים באותו מקוםג). א)0שלא נתכוון זה אלא שלא יאכל עמו בסעודה זו וכן כל כיוצא בזה. מי שנשבע או נדר שישא [אשה] או שיקנה בית או שיצא בשיירא או שיפרוש בים אין מחייבין אותו לישא או לקנות או לצאת מיד אלא עד שימצא דבר ההגון לו. מעשה באשה שנדרה שכל מי שיתבע אותה תנשא לו וקפצו עליה בני אדם שאינם מהוגנים ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא לכל מי שיתבע אותה מן המהוגנים לה וכן כל כיוצא בזה, לשון ספר מצוות הגדול. ב)0או שנשבע ואמר קונם שתבא ותטול לבניך כור חיטין, לס"ג. ג)0באותו מקום ובאותו זמן, לפיכך הנודר מן הענבים מותר ביין מן התמרים מותר (מן הדבש) [בדבש תמרים] מן היין מותר ביין תפוחים מן השמן מותר בשמן שומשמין מן הדבש מותר בדבש תמרים מן הירק מותר בירקות שדה מפני שכל אילו שם לווי יש להם וכן כל כיוצא כזה, לס"ג.
<h2>דף סד.</h2>
אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר הואיל [ולא] (ו)ניחם (לו) על שבועתו אין פותחין לו בדבר הזה אפילו הוא אמר עצמו אם הייתי [יודע] כן לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה סופר אבל אם ניחם הוא בעצמו מפני הנולד מתירין לו וכן כיוצא כזה ודווקא בנולד שאינו (מינו) [מצוי] ותדיר אבל בנולד המצוי ותדיר מסיק בפרק (נזיר) [ד' נדרים] דפותחין, וכמו שכתבתי פסק רבינו משה בעניין הנולד וה"ר אליעזר ממיץ דאין פותחין בנולד זה כשאינו מתחרט אלא מן הנולד [ואילך] אבל אם מתחרט מעיקרו אפילו בנולד דלא מסיק אדעתיה ובטל הנדר.
<h2>דף סה.</h2>
ראובן שהשביע לשמעון ואומר אמן או קבל השבועה וניחם שמעון על שבועתו ונשאל עליה אינו מתירין לו אלא בפני (שמעון) [ראובן] שהשביעו כדגרסינן פרק ר' אליעזר בנדרים (דף ס"ה) במדין נדרת במדין לך והתיר נדריך ואומר ר"י כי דווקא לכתחילה צריך לפניו אבל לא דיעבד כדמוכח פרק השולח (גיטין ל"ה) וגם ראייה מצדקיהו שהיה צדיק גמור ונשאל שלא בפני נבוכדנצר ולכתחילה נמי לא אמרן אלא באדם שעשה לו טובה כגון משה שנתן לו יתרו בתו על ידי שבועתו וכן נבוכדנצר הוציא את צדקיהו ממסגר על ידי כך אבל אדם אחר אפילו לכתחילה לא כדמוכח בפרק אילו נאמרין (סוטה ל"ו) דקאמר ליה פרעה ליוסף זיל איתשיל על שבועתיך שהשביעך אביך ובירושלמי יש (פרק השותפין נדרים ל"ט) שיודיע לו (שיתירו) [שהתירוהו] מפני החשד. בספר העתים כתב רב יהודאי גאון מעשה באדם אחד שהדיר אשתו מעלות ברגל ועברה על דעתו ועלתה לרגל ובא לפני ר' יוסי וא"ל אילו היית יודע שעברה על דעתך ועולה כלום הנדרת א"ל לא והתירו ר' יוסי מזה יש ללמוד שאין צריך פתח חרטה כי אם דבר קטן כמו כדו תהית כלומר מתחרט אתה או לבך עלך כלומר אם היתה דעתך בשעת שבועה כמו עתה כלום נשבעת.
<h2>דף סו.</h2>
ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה אינו שבועהא), [הג'] צ"ע בס"ג ובשבועות בפ"ה ובפ' הר"ם ובנדרים [ע"כ]. ונדר חל על נדר ושבועה אינה חלה על שבועהב), נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות ואין שבועה חלה [אלא] על דבר הרשותג), נדרים אינם חלים אלא על דבר שיש בו ממש לאפוקי דבר שאין בו ממש כגון קונם שינה עלי אבל שבועה חלה אפילו דבר שאין בו ממש כגון שבועה שלא אישן וכן בנדר אם אמר קונם עיני בשינה אסור [הג"ה] ואפילו קונם שינה עלי צ"ע בנדרים משמע דצריך שאלה מדרבנן [ע"כ]ד). ומה שאמרו חכמים שנדרים חלים על דבר מצוה זהו במתכוין לנדור שיתענה ביום טוב אבל אם נדר סתמא שיני וחמישי ואמר אילו הייתי יודע שהיה [חל] יום טוב בה' לא הייתי נודר בטל נדרו כדאמר לקמןה) ו) ז). א)0כיצד המתפיס בנדרים חייב, שמע חבירו שנדר ואמר ואני כמותך בתוך כדי דבור הרי זה אסור במה שנאסר חבירו שמע השלישי ואמר ואני ואפילו הן מאה וכל אחד מהם אמר ואני בתוך כדי דבור של חבירו הרי כולם אסורים וכן כיוצא בזה שידור נדר בדבר הנדור, לס"ג. ב)0כיצד יחול נדר על נדר האומר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אכלינה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ג)0[הג'] בשבועות מפרש (דף כ"ה) דבר מצוה כגון ישיבת סוכה עלי קונם אסור לישב בסוכה עד שיתירו לו אבל שבועה אינה [חלה] על דבר מצוה אם אמר שבועה שלא אישב בסוכה של מצוה מותר לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועת שוא ואפילו אמר ישיבת סוכה עלי שבועה מכל מקום אינה חלה דסוף סוף שבועה הוא והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאיתא בתוספ' שבועות (שם) צ"ע, ובפנים פי' דלענין (יו"ט ותענית) [תענית ביו"ט] קאמר, ס"ק, [ע"כ]. ד)0כיצד אין נדרים חלים (אלא) על דבר שאין בו ממש כגון אמר דבורי עלי[ך] קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין ממש ואינו אסור מן התורה אלא מדרבנן איכא בל יחל, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או קרבן שאיני מהלך עמך או קרבן שאיני אוכל עמך נדר זה אין בו ממש, אבל האומר לחבירו קרבן פי מלדבר עמך וידי מלעשות עמך ורגלי מלהלך עמך הרי זה אסור כדאיתא פרק קמא דנדרים (דף י"ג ע"ב) עד כאן לשון ס"ג. ה)0הנודר שיצום בשבת וביום טוב חייב לצום וכן הנודר שיצום שני וחמישי כל ימיו ופגע ביום טוב חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים האלה הואיל ואיסור הצום מדבריהם הרי הן צריכים חיזוק וידחה נדרו מפני תקנת חכמים וכן מחלק פ"ק דראש השנה (דף י"ט) בין חנוכה ופורים משאר ימים מטעם זה. מי שנשבע שלא יאכל היום כלום ואכל פחות מכזית פטור שאין אכילה פחות מכזית ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה ואכלו חייב ואפילו היה הדבר שנשבע עליו כזרע חרדל או נשבע שלא יאכל כלום ואכל כל שהוא חייב, מי שנשבע שלא יאכל ושתה חייב ששתייה בכלל אכילה לפיכך אם אכל ושתה אינו חייב אלא אחת. עוד אמרינן בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים האסורים מן התורה פטור אין שבועת ביטוי חלה אלא על דבר הרשות שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים פטור כגון שנשבע שיכה פלוני או יקללנו מפני שהוא מוזהר שלא לעשות, נשבע להרע לעצמו כגון שנשבע שיחבול לעצמו אע"פ שאינו רשאי שבועה חלה עליו ואם עבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי, נשבע להטיב לאחרים בדבר שיש בידו לעשות ועבר ולא עשה חייב משום שבועת ביטוי. גרסינן בירושלמי (בפרק ג' ה"ד) נשבע שלא יאכל מצה שנה אחת או שתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל הפסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע [שלא יאכל] מצה בליל פסח אלא כל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה ומתוך שחלה על שאר הימים שהם רשות חלה נמי על לילי פסח וכן כל כיוצא כזה כגון שנשבע שלא ישב בצל סוכה לעולם, לס"ג. ו)0גם בימים הכתובים במגילת תענית צריך עיון, מיהו מדקאמר בנדרים פותחין לו לאדם לכבוד שבת ויום טוב משמע דצריך התרה ואפילו אין מתירין לו אלא שבת ויום טוב מכל מקום בטל כל נדרו ואפילו בשאר הימים דכיון דהותר מקצתו הותר כולו, לס"ג. ז)0ואדם שנדר להתענות בה"ב חצי שנה או תקופה אחת יכולים להתיר נדרו קודם שיחול נדרו הואיל והוא אתי ממילא, לשון התשב"ץ (סי' ק"ח).
וכל מי שנדר או נשבע מפני דבר אחד שהיה סבור שהוא ונמצא שאינו מותר בוא), והנודר מכמה דברים ונמצא שאחד מהם נדרו בטעות ואמר אילו הייתי יודע לא הייתי נודר בלשון הזה אלא הייתי נודר בלשון אחר לאסור דברים האחרים הותרו כל הדברים, ואם אמר הייתי אומר בלשון הראשון אך הייתי אומר חוץ מדבר פלוני אותו דבר מותר והאחרים אסוריןב). א)0כיצד נדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית שאביה רע שאינו נכנס לבית זה שכלב רע בתוכו מת הכלב או עשה האב תשובה הרי זה מותר שזה כמי שנדר או נשבע שלא ישא אשה פלונית ולא יכנס לבית זה אלא אם כן נסתלק ההזיק וכן כל כיוצא בזה, לס"ג. ב)0כיצד ראה אנשים מרחוק אוכלים פירותיו ואמר הרי הם עליכם קרבן וכשהגיע אליהם הרי הם אביו ואנשים זרים הואיל ואביו מותר כולם מותרים, וכן האומר יין עלי קרבן מפני שהיין רע לבני מעיים אמרו לו והלא הישן יפה לבני מעיים אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר החדש אסור והישן מותר מותר בישן ובחדש אבל אם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כל היינות אסורין עלי חוץ מן הישן הרי זה מותר בישן לבד וכן כל כיוצא בזה, הנודר או נשבע שלא ישא [אשה] פלונית הכעורה ונמצאת נאה שחורה ונמצאת לבנה קצרה ונמצאת ארוכה שאין אשתי נהנית לי שגנבה כיס ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה הרי זה מותר מפני שנדר טעות הוא והוא בכלל נדרי שגגות ומותרים ולא [עוד] אלא מי שראה אנשים מרחוק אוכלים תאינים שלו ואומר להם הרי הם עליכם קרבן כיון שהביט עליהם וראה שהם אביו או אחיו הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא כזה, לשון ספר מצוות הגדול.
מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו בית דין שהתיר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין בדבר עמו ומודיעין לו דברים שגורמת השבועה עד שיתנחם ואם ניחם כדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במרדו יקיים שבועתו. ובלשון שמתירין הנדר מתירין השבועה וכמו שנשאלין על נדרי האיסר כמו כן נשאלין על נדרי הקדש, לס"ג.
<h2>דף עז:</h2>
כיצד מתירין יבא הנשבע לחכם מומחה ויאמר נשבעתי על כך וניחמתי ואילו הייתי יודע ניחמתי וגם אני מצטער בדבר הזה שאירע לי כך וכך לא הייתי נשבע ואילו הייתה דעתי כמו עתה בשעת שבועה לא הייתי נשבע והחכם או גדול השלושה אומר וכבר ניחמת והוא אומר הן ולשון התלמוד אומר (נדרים כ"א) כדו תהית או לבך עלך ואחר כך או' לו שרוי לך ג' פעמים או מותר לך או מחול לך וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון אבל אם אומר לו מופר לך או נעקר לך שבועתך לא אמר כלום שאין מיפיר אלא האב והבעל ודרשו מזה הדבר לעכב, הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ובפרק נערה המאורסה (דף ע"ז) פוסק רב נחמן הלכה נשאלים מעומד יחידי ובלילה וגם נשאלים (לצורך שבת) בשבת.
<h2>דף עח.</h2>
ומי שנדר או נשבע וניחםא) יבא לפני חכם או ג' הדיוטות במקום שאין חכם מתירין לוב). א)0פי' מי שנתחרט על שבועתו ונהפכה דעתו לדעת אחרת או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה ונתחרט על ידי כך, לס"ג. ב)0ואין אדם רשאי להתיר נדר או שבועה במקום שיש גדול ממנו בחכמה ובמקום שיש רבו אסור לו להתיר אלא מדעת רבו, זה שנשבע דין הוא שיבא לפני חכם להתיר לו בין איש בין אשה אבל אין עושה שליח לשאול על נדרו, והבעל יעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו השלושה מקובצים, ע"כ לשון ספר מצוות גדול.
מי שנשבע ולא ניחם על שבועתו וראו בית דין שהתיר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו בין אדם לחבירו ושקיום שבועה זו גורם לעבירה ולקטטה פותחין לו פתח ונושאין ונותנין בדבר עמו ומודיעין לו דברים שגורמת השבועה עד שיתנחם ואם ניחם כדבריהם מתירין לו ואם לא ניחם ועמד במרדו יקיים שבועתו. ובלשון שמתירין הנדר מתירין השבועה וכמו שנשאלין על נדרי האיסר כמו כן נשאלין על נדרי הקדש, לס"ג.
<h2>דף פא:</h2>
ואדם שנהג איסור בדבר אחד משום חומרא ויודע שהוא מותר ואינו ת"ח אלא מבני המדינה הוא אי אתה רשאי להתירו בפניו ואם נאנס מלקיים צריך שלושה הדיוטות להתירו כמו נדר אבל אם נהג איסור מחמת טעות מתירין אפילו בפניו במקום שנהגו, ובירושלמי דתרומות (פרק ה' ה"ג) כשם שאסור להתיר את האסור כך אסור לאסור את המותר, גרסינן בירושלמי בפרק קמא דחגיגה (הלכה ח') אמר ר' זירא בשם ר' שמואל אין מורין הלכה לא מהלכות לא מהגדות אלא מתלמוד, לשון תשב"ץ (סי' שצ"ט).
<h2>דף צ.</h2>
מי שנשבע על דבר ונשבע שלא יתיר שבועה [זו] וניחם הרי נשאל על שבועה אחרונה תחילה שנשבע שלא יתיר ואחר כך ישאל על הראשונה, נשבע שלא ידבר עם פלוני ונשבע אחר כך שאם ישאל על שבועה זו (ויתרצה) [ויתירוה] יהא אסור לשתות יין לעולם (ונשאל) וניחם הרי [זה] נשאל על הראשונה ומתירה ואחר כך ישאל על השניה שאין מתירין נדר או שבועה שלא חלו, לפיכך אם היה עומד בניסן ונשבע שלא יאכל בשר מאייר ואילך עד סוף החדש אינו נשאל עד שיגיע אייר.
